פקידי האוצר אינם אשמים. כולנו אשמים.

להלן רשימת האשמים בהשתוללות פקידי האוצר לדורותיהם שהביאה את מערכת החינוך הישראלית ואת עובדי ההוראה לתחתית הדירוג של מערכות החינוך של מדינות ה -OECD:

1. ממשלות ישראל לדורותיהן שהתייחסו למערכת החינוך כאל סרח עודף שניתן להרעיב אותה ולהתייחס לעובדי ההוראה כאל עובדים סוג ב' שאינם ראויים לשכר ראוי עבור עבודתם שהוגדרה כשמרטפייה לאומית בזיל הזול.

2. שרי החינוך לדורותיהם שרובם המכריע ראו במשרד החינוך קרש קפיצה למשרד נחשב יותר וכמכשיר להשלטת האג'נדה הפוליטית שלהם במערכת החינוך.

3. שרי האוצר לדורותיהם שהעדיפו לא להסתבך עם ועדי עובדים חזקים  ומאורגנים, והתמחו בדיכוי עובדי ההוראה שלא ידעו להתארגן כמו עובדי הנמלים, חברת חשמל, שדה התעופה, רכבות, ועוד.

4. ארגוני המורים שלא ידעו לתרגם את כוחם להשגת הישגים משמעותיים בכל מה שקשור לתנאי עבודת המורים והמנהלים ושכרם.

5. ארגוני המנהלים שלא מצליחים כבר שנים להתארגן לארגון עצמאי מייצג אחד שיזכה לקשב הרבה יותר משמעותי בקרב מקבלי ההחלטות במדינה. היום איש לא מתייחס למנהלות ומנהלי בתי הספר ולמה שיש להם לומר כמנהיגי מערכת החינוך.

6. ארגוני ההורים שאינם מבינים שילדיהם מקבלים שירותי חינוך ברמה הולכת ומידרדרת, ושותקים ומעדיפים להצטלם עם ראשי ממשלה, שרי אוצר ושרי חינוך, מאשר להתעמת איתם. ומה שמדהים יותר זו העובדה שהם אינם מתייצבים לצד המורים, המנהלים ועובדי ההוראה, במאבקם לתנאי עבודה ושכר הוגנים שימשכו צעירות וצעירים מוכשרים למערכת החינוך.

והתוצאה של בגידת כל הגורמים הנ"ל במערכת החינוך ובילדי ישראל היא - נטישה הולכת וגוברת של מורים, מנהלים ועובדי הוראה נוספים של מערכת החינוך, נטישה המובילה למחסור גדול בעובדי הוראה איכותיים.

מה עושים? זה כבר נושא לפוסט אחר.