וקצת על תנאי עבודת המורה ברוב בתי הספר בישראל:

 

לכל מורה בישראל ממתין כיסא בחדר מורים, וזהו.

 

ברוב בתי הספר אין פינת עבודה מינימלית לכל מורה, עם כיסא, שולחן, מחשב, ארונית מגירות, כוננית.

 

אין למורה אפשרות לשוחח בשקט עם תלמידים, לשבת להכין מערכי שיעור, לבדוק מבחנים ועבודות, ועוד. אז עושים הכל בבית.

 

קפה? המורה מביא מהבית.

 

מים? חופשי.

 

שירותים – פעם ביום ומהר משום שהמורה עסוק בהפסקות בתורנויות שונות ובמתן מענה לתלמידיו הרבים – לכל מורה בישראל, בממוצע, ישנם כ – 180 תלמידים.

 

לתשומת לב פקידי האוצר המקנאים בתנאי העבודה והשכר של המורים. אני מעריך כמעט בוודאות שלכל פקיד אוצר יש משרד קטן/גדול עם כיסא, שולחן, מחשב, ארונית מגירות, כוננית, ושכר ממוצע גבוה יותר מהשכר הממוצע של מורי ישראל.

 

ולסיום רעיון קטן – לחייב את פקידי האוצר ללוות מורים במשך שבוע בבתי הספר. שבוע כזה, כולל כניסה עם המורים לכיתות של 35 תלמידים (שינסו על הדרך להעביר שיעור אחד לתלמידי ישראל החמודים, השקטים והמנומסים), לבטח ירכך את הלבבות האטומים של אלה המנהלים את המשא ומתן המבזה עם נציגי המורים.

 לא. לדעתי מערכת  החינוך אינה מוכנה ללמידה מרחוק.

- אמור לי היכן אתה גר ואומר לך אם תוכל להשתתף בלמידה מרחוק

- פערים – הקורונה והלמידה מרחוק הרחיבו והעמיקו את הפערים בין תלמידים בעיקר בין תלמידי הפריפריה החברתית והגאוגרפית לבין תלמידי המרכז, ובין תלמידים רגילים לתלמידים מתקשים.

- מחסור של כ – 450,000 מחשבים ניידים לתלמידים ותשתיות אינטרנט בעיקר בפריפריה הגאוגרפית והחברתית.

- רק מחצית מבתיה"ס מתוקשבים.

- חסרות השתלמויות רבות הרבה יותר למורים ומנהלים בהוראה מרחוק.

- מורים עדיין לא שולטים בהוראה מקוונת ועליהם לבנות מחדש את מערכי השיעור שלהם.

- יש להכניס להכשרות המורים במכללות השונות את נושא הוראה ולמידה מרחוק.

- אין התאמה בין מבחני הבגרות שבודקים ידע רוחבי-שטחי, לבין הלמידה מרחוק שמתמקדת בנושאים לעומק.

- עדיין לא התרחש השינוי התודעתי העמוק שנדרש בתפקיד המורה – ממעביר ידע למנטור בתהליך הלמידה שבו התלמיד לוקח אחריות על הלמידה. יש לאמן את  המורים והתלמידים במהפך הנדרש בהוראה ובלמידה המסורתיים.

 

 "למאות בתי ספר אין מנהל, ומשרד החינוך מוריד את תנאי הקבלה".

כתבה מצויינת של אור קשתי ב "הארץ" (לינק למאמר בתגובה הראשונה).

מה שחסר בכתבה הוא דיון בשאלה מדוע חסרים כל כך הרבה מנהלים, ומדוע מאות מנהלים נוטשים את מערכת החינוך ומעט מאוד רוצים להיות מנהלי בתי ספר.

אשתדל בראשי פרקים קצרים להסביר את המחסור הגדול במנהלים, מחסור עליו התרעתי בפני הנהלת משרד החינוך, בפני המנכ"לים מיכל כהן ושמואל אבואב, שנפנפו אותי וטענו שאני הוזה ואין מחסור במנהלים:

גורמים למחסור במנהלי בתי ספר:

1. פרישה מואצת של מנהלות ומנהלים לפנסיה מוקדמת, נטישה של מערכת החינוך, מיעוט פרחי ניהול חדשים המגיעים למכרזי ניהול, וסגני מנהלים שאינם מעוניינים בניהול.

2. רפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" הטילו עומס כבד נוסף על מנהלים, כולל אחריות גדולה מאד, עם שכר נמוך יחסית למנהלות ומנהלים במדינות ה – OECD.

3. המנהל/ת חווה עומס ואחריות כבדה שאינם מלווים בסמכויות (כוח אדם חסר, אין יכולת מעשית לפטר עובדי הוראה, תקציבים חסרים ועוד).

4. הסטטוס החברתי ותנאי העבודה של מנהלות ומנהלים נמוכים ומעליבים.

5. אין למנהלים ביטוח אחריות מקצועית והם חשופים לתביעות משפטיות משום שחוזרי מנכ"ל משרד החינוך מעבירים את האחריות לכל נושא ממשרד החינוך למנהל ביה"ס.

6. התערבות בוטה של הורים בעבודת המנהל/ת.

7. המנהל/ת במוקד בין מורים, הורים, רשות מקומית ומשרד החינוך - עם ידיים כבולות ועם סמכויות מעטות.

8. הקורונה והשלכותיה התישו את מנהלות ומנהלי בתיה"ס - פיזית ונפשית.

9. עפ"י סקר של מכון גאוקרטוגרפיה - 76% ממנהלות ומנהלי בתי הספר חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון ולראייה היקף תהליכי הבקרה של גורמים שונים במשרד.

10. כ - 90% מהמנהלים טוענים שהם מקדישים זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות, מעקבים וחובות דיווח על כל נושא.

11. קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך לבין מנהלות ומנהלי בתי הספר.

12. בניגוד להצהרות משרד החינוך, אין למנהלים אוטונומיה.

13. מנהלים פוחדים לבטא את דעתם המקצועית.

14. משרד החינוך כופה על מנהלים לבצע את מדיניותו.

15. המשרד אינו מודע למכלול תפקידי המנהל/ת ואינו מגבה אותם בעתות משבר.

כדי להחזיר מנהלות ומנהלים טובים לבתי הספר ו/או לגדל עתודה ניהולית ברמה טובה, יש להתמודד באומץ, ברצינות ובנחישות עם הגורמים שציינתי.

מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלי בתיה"ס העל יסודיים

 שרת החינוך ד"ר שאשא ביטון בהצהרה חשובה מהיום – 24.7.22:

"הנתונים מוכיחים מעל לכל ספק שאנחנו בשיאו של משבר חמור בכוח אדם שהתעצם בשנים האחרונות, ומסכן את עתידה של מערכת החינוך. המשבר אינו נקודתי, או במקצועות בודדים, אלא מקיף ועמוק בכלל המקצועות במערכת. קרוב ל- 6,000 מורים וגננות חסרים במערכת החינוך".

בוקר טוב משרד החינוך,

ובוקר טוב לחברי הנהלת משרד החינוך מכחישי המחסור בעובדי הוראה בשמונה השנים האחרונות! חבורה שלמה וחסרת אחריות, שבמקום לטפל בבעיית המחסור התעלמו ממנה. סוף סוף הנהלת משרד החינוך התעוררה ומכירה במציאות הקשה. בושה וחרפה! האם מישהו מהנהלת משרד החינוך ייקח אחריות על המחדל ויתפטר? הצחקתם אותי. איש מהם לא יסיק מסקנות אישיות.

בשמונה השנים האחרונות, הקפדתי בכל שנה לפנות שוב ושוב להנהלת משרד החינוך, בע"פ ובכתב, כדי להתריע על המחסור במורים ומנהלים, ולהדגיש שיותר ויותר מנהלים ומורים טובים נוטשים את מערכת החינוך. אגב, המחסור גדול יותר מ – 6,000 ומגיע לכ – 9,000.

 

שמונה שנים משרד החינוך הכחיש בעקשנות את בעיית המחסור במורים והתשובות שקיבלתי היו שאין מחסור במורים ומנהלים, ואם יש מחסור הרי הוא נקודתי ולא משמעותי, בחלק מבתי הספר ובחלק ממקצועות הלימוד.

 

ופתאום כל חברי הנהלת משרד החינוך, השרלטנים המתקרנפים, מכחישי המחסור, שטענו במקהלה ובלהט שאין מחסור במורים, שינו את דעתם וכעת מתחרים ומפליגים בתיאורים אפוקליפטיים של המחסור. פתאום יש מחסור, והוא לא נקודתי אלא ארצי, ובהרבה מקצועות, כמו שאומרת היום שרת החינוך.

אז בוקר טוב גם לשרת החינוך!

 

שרת החינוך הייתה צריכה להוביל מדיניות נחרצת יותר בבעיה המרכזית של מערכת החינוך - לא הבגרויות, ולא רפורמת הגמישות הניהולית המטופשת והמיותרת שלה, או האוטונומיה בגרוש שנתנה למנהלות ומנהלים, אלא הנטישה ההולכת וגוברת של מנהלים ומורים ממערכת החינוך בגלל תנאי העבודה והשכר המעליבים, והסטטוס החברתי המבזה.

 

והערה אחרונה – כדאי לשרת החינוך להתייעץ עם התאגדות המנהלים על הפתרונות האפשריים למחסור הגדול בעובדי הוראה. יש לנו כמה רעיונות טובים, בחינם. ממתינים להזמנה לפגישה.

 

מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלות ומנהלי בתיה"ס הע"י

 לא רק העלאת שכר לעובדי ההוראה!

חייבים לטפל טיפול שורש לא רק בשכר עובדי ההוראה אלא גם בתנאי עבודתם:

הקטנת מספר התלמידים המקסימלי בכיתה לעד 24; שינוי בהרכב הפנימי של משרת המורה (בדומה להרכב משרות המורים במערכות חינוך מתקדמות בעולם) – פחות שעות הוראה פרונטליות ויותר שעות המוקדשות להכנת מערכי השיעור ובדיקת מבחנים ומטלות; השתלמויות מקצועיות במימון המעביד ולא המורה; מפגשים עם מורים עמיתים; שיחות עם תלמידים; פינת עבודה בסיסית (שולחן, כיסא, מחשב, ארונית, מיזוג, ועוד) לכל מורה; שתייה קרה וחמה במימון המעביד ולא העובד; ותנאים נוספים שישפרו את איכות חייו של עובד ההוראה בבית הספר.

ועוד מספר נקודות בתנאי עבודת המורה שחשוב לשפר:

 - להפסיק את ההתערבות הבוטה של הורים בעבודת המורה.
 - לדרוש גיבוי של עובד ההוראה ע"י משרד החינוך בקונפליקט בין מורים לתלמידים והורים.
-  אמון של משרד החינוך במורים כבעלי פרופסיה – והפחתה דרמטית בבקרות, מעקבים ובחובת דיווח מתישה על כל פעולה שמורה מבצע.
-  להקטין משמעותית את היקפי החומר המוגזמים בתכניות הלימוד המוכתבות למורים, ולהפסיק להפוך את המורים לקבלני ביצוע פסיביים של התכניות.
-  להגדיל משמעותית את המערך המסייע בבתי הספר ביועצות חינוכיות, מאבחנים, מומחים ללקויות למידה, פסיכולוגיות, קלינאיות תקשורת, ועוד – המורים בודדים בחזית וחייבים עזרה מקצועית בטיפול בבעיות רגשיות של תלמידים, במיוחד בתקופה שלאחר הקורונה.

לסיכום - תנאי עבודה משופרים לעובדי ההוראה, יחד עם שכר הוגן בהתאמה לממוצע השכר במדינות ה - OECD, יהפכו את מקצוע ההוראה למקצוע עם סטטוס חברתי גבוה, שימשוך אליו עובדי הוראה רבים, צעירים ומוכשרים, דבר שיאפשר מיון ובחירה בטובים ביותר.

 ראשי פרקים המספרים את סיפור מנהלות ומנהלי בתי ספר בישראל ב - 2022:

- למנהל/ת אחריות כבדה שאינה מלווה באוטונומיה ובסמכויות בתחומים: כוח אדם, תקציבים ופדגוגיה.

- קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך לבין מנהלות ומנהלי בתי הספר.

- הסטטוס החברתי, תנאי העבודה והשכר של מנהלות ומנהלים נמוכים ורחוקים מאלה המאפיינים מנהלים במדינות ה – OECD.

- התערבות בוטה של הורים בעבודת המנהל/ת.

- עפ"י סקר של מכון גאוקרטוגרפיה - 76% ממנהלות ומנהלי בתי הספר חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון ולראייה היקף תהליכי הבקרה של גורמים שונים במשרד.

- כ - 90% מהמנהלים טוענים שהם מקדישים זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות, מעקבים וחובות דיווח על כל נושא.

- מנהלים פוחדים לבטא את דעתם המקצועית.

- משרד החינוך כופה על מנהלים לבצע את מדיניותו.

- משרד החינוך אינו מודע למכלול תפקידי המנהל/ת ואינו מגבה אותם בעתות משבר.

כדי להחזיר מנהלות ומנהלים טובים לבתי הספר ו/או לגדל עתודה ניהולית ברמה טובה, יש להתמודד באומץ, ברצינות ובנחישות עם ראשי הפרקים והמסקנות הנ"ל.

 

 

 בואו נדבר על שילוב תלמידי החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים.

נכון, תשומת הלב שלנו ממוקדת כעת במשא ומתן על הסכמי שכר, ובכל זאת, ישנן בעיות קשות נוספות במערכת החינוך שחייבים לטפל בהן.

אז בואו נקדיש פוסט קצר לנושא שילוב תלמידי החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים, בכיתות רגילות.

 

האם רעיון השילוב נכון?

השילוב נכון, מוסרי וצודק. כל ילדי ישראל צריכים להיות במסגרת לימודית חינוכית אחת, ומשילוב ילדי החינוך המיוחד ירוויחו כולם!

אז מה הבעיה?

יישום רעיון השילוב בבתי הספר הרגילים נכשל.

מדוע?

 

כדי להסביר את הכישלון אביא לדוגמה כיצד ילדי חינוך מיוחד משולבים בכיתות רגילות בקנדה:

בקנדה הצליחו ליצור מערכת שילוב טובה, כאשר מספר התלמידים בכיתה רגילה בה משולבים תלמידי חינוך מיוחד מגיע בממוצע ל - 20!
בכל כיתה ישנן שתי מורות, בכל בית הספר יש פסיכולוג במשרה מלאה, ישנם תרפיסטים במשרה מלאה, קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, חדרי טיפול, חדרי הכלה, חדרים לטיפולים פארא-רפואיים, מרחבים להוראה פרטנית מותאמת, ועוד, ועוד, ועוד....

 

ואצלנו בישראל?

מעבר לכיתת חינוך מיוחד נפרדת, שיש כמעט בכל בי"ס רגיל, בישראל משבצים בכיתה אחת תלמידים רגילים ותלמידי חינוך מיוחד עם לקויות למידה בדרגות שונות, עם מורים שאין להם הכשרה מלאה ומקיפה ללמד תלמידים עם צרכים מיוחדים, ללא תקציבים מיוחדים (להם זוכים תלמידי חינוך מיוחד בבתי ספר של החינוך המיוחד) וללא מערך מסייע של בעלי מקצוע שאמורים לעזור למורי הכיתה המשלבת, ואומרים למורים ש"יהיה בסדר", תסתדרו.

 

לא, ה"יהיה בסדר" לא עובד, וכל מי שאומר אחרת משקר, ופוגע בכל מי שצריך עזרה. נפגעים התלמידים הרגילים ונפגעים התלמידים המשולבים שלא מקבלים את המענים שהם צריכים.

ולמורים בכיתות המשלבות נותר רק לטפס על קירות, כולל הקיר האטום ששמו משרד החינוך, שלא מבין שככה לא בונים שילוב, ולקוות ש"יהיה בסדר".

"יהיה בסדר" אינו תחליף למדיניות נבונה שתיתן מענה לשילוב שאין צודק ממנו ומוסרי ממנו.

ושוב, כרגיל, אני קורא להנהלת משרד החינוך לצאת מההלם המאפיין אותה בשמונה השנים האחרונות, ולהתחיל לנשום, לחשוב, ולשנות מדיניות ביחס לשילוב תלמידי חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים, שילוב שנכון לעכשיו נכשל כישלון חרוץ.

 פקידי האוצר אינם אשמים. כולנו אשמים.

להלן רשימת האשמים בהשתוללות פקידי האוצר לדורותיהם שהביאה את מערכת החינוך הישראלית ואת עובדי ההוראה לתחתית הדירוג של מערכות החינוך של מדינות ה -OECD:

1. ממשלות ישראל לדורותיהן שהתייחסו למערכת החינוך כאל סרח עודף שניתן להרעיב אותה ולהתייחס לעובדי ההוראה כאל עובדים סוג ב' שאינם ראויים לשכר ראוי עבור עבודתם שהוגדרה כשמרטפייה לאומית בזיל הזול.

2. שרי החינוך לדורותיהם שרובם המכריע ראו במשרד החינוך קרש קפיצה למשרד נחשב יותר וכמכשיר להשלטת האג'נדה הפוליטית שלהם במערכת החינוך.

3. שרי האוצר לדורותיהם שהעדיפו לא להסתבך עם ועדי עובדים חזקים  ומאורגנים, והתמחו בדיכוי עובדי ההוראה שלא ידעו להתארגן כמו עובדי הנמלים, חברת חשמל, שדה התעופה, רכבות, ועוד.

4. ארגוני המורים שלא ידעו לתרגם את כוחם להשגת הישגים משמעותיים בכל מה שקשור לתנאי עבודת המורים והמנהלים ושכרם.

5. ארגוני המנהלים שלא מצליחים כבר שנים להתארגן לארגון עצמאי מייצג אחד שיזכה לקשב הרבה יותר משמעותי בקרב מקבלי ההחלטות במדינה. היום איש לא מתייחס למנהלות ומנהלי בתי הספר ולמה שיש להם לומר כמנהיגי מערכת החינוך.

6. ארגוני ההורים שאינם מבינים שילדיהם מקבלים שירותי חינוך ברמה הולכת ומידרדרת, ושותקים ומעדיפים להצטלם עם ראשי ממשלה, שרי אוצר ושרי חינוך, מאשר להתעמת איתם. ומה שמדהים יותר זו העובדה שהם אינם מתייצבים לצד המורים, המנהלים ועובדי ההוראה, במאבקם לתנאי עבודה ושכר הוגנים שימשכו צעירות וצעירים מוכשרים למערכת החינוך.

והתוצאה של בגידת כל הגורמים הנ"ל במערכת החינוך ובילדי ישראל היא - נטישה הולכת וגוברת של מורים, מנהלים ועובדי הוראה נוספים של מערכת החינוך, נטישה המובילה למחסור גדול בעובדי הוראה איכותיים.

מה עושים? זה כבר נושא לפוסט אחר.

 גורמים למחסור ולנטישה של מנהלי בתי ספר ממערכת החינוך

1. פרישה מואצת של מנהלות ומנהלים לפנסיה מוקדמת, נטישה של מערכת החינוך, מיעוט פרחי ניהול חדשים המגיעים למכרזי ניהול, וסגני מנהלים שאינם מעוניינים בניהול.

2. רפורמות "אופק חדש", "עוז לתמורה" ו"גפ"ן הטילו עומס כבד נוסף על מנהלים, כולל אחריות גדולה מאד, עם שכר נמוך יחסית למנהלות ומנהלים במדינות ה – OECD.

3. למנהל/ת אחריות כבדה שאינה מלווה באוטונומיה ובסמכויות בתחומים: כוח אדם, תקציבים, פדגוגיה.

4. הסטטוס החברתי ותנאי העבודה של מנהלות ומנהלים נמוכים.

5. מנהלות ומנהלי בתי הספר ללא ביטוח אחריות מקצועית חשופים לתביעות משפטיות משום שחוזרי מנכ"ל משרד החינוך מעבירים את האחריות לכל נושא למנהלי בתיה"ס.

6. התערבות בוטה של הורים בעבודת המנהל/ת.

7. המנהל/ת במוקד בין מורים, הורים, רשות מקומית ומשרד החינוך - עם ידיים כבולות ועם סמכויות מעטות.

8. הקורונה והשלכותיה התישו את מנהלות ומנהלי בתיה"ס - פיזית ונפשית.

9. עפ"י סקר של מכון גאוקרטוגרפיה - 76% ממנהלות ומנהלי בתי הספר חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון ולראייה היקף תהליכי הבקרה של גורמים שונים במשרד.

10. כ - 90% מהמנהלים טוענים שהם מקדישים זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות, מעקבים וחובות דיווח על כל נושא. התפקיד הפך לבירוקרטית וחסר משמעות פדגוגית אמיתית.

11. קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך לבין מנהלות ומנהלי בתי הספר.

12. בניגוד להצהרות משרד החינוך, למנהלים ישנה אוטונומיה מזערית.

13. מנהלים פוחדים לבטא את דעתם המקצועית.

14. משרד החינוך כופה על מנהלים לבצע את מדיניותו.

15. המשרד אינו מודע למכלול תפקידי המנהל/ת ואינו מגבה אותם בעתות משבר.

כדי להחזיר מנהלות ומנהלים טובים לבתי הספר ו/או לגדל עתודה ניהולית ברמה טובה, יש להתמודד באומץ, ברצינות ובנחישות עם המסקנות הנ"ל.

מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלי בתיה"ס הע"י

 האם עובדי הוראה מחוייבים באישור מראש של דוברות משרד החינוך כדי להתראיין באמצעי התקשורת?

 

לאחרונה אני נשאל, שוב ושוב, האם עובדי הוראה חייבים לקבל אישור מראש מדוברות משרד החינוך כדי להתראיין באמצעי התקשורת, ותשובתי החד משמעית היא - לא!

 

נקודת המוצא של ההוראות השונות בנושא המופיעות בחוזרים שונים של מנכ"ל משרד החינוך היא שעובד הוראה רשאי להביע את דעתו בתקשורת ואף למתוח ביקורת על רשויות השלטון, כל עוד זו אינה מעליבה או פוגעת.

ויותר מזה יש להוסיף ולציין, שהגבלות כאלה על חופש הביטוי - לו נמצאו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך כלשהו - היו הופכות אותו לבלתי חוקי וחסר נפקות.

 

למותר לציין שאני אישית מתראיין שנים רבות בכל אמצעי התקשורת ומותח לא פעם ביקורת פומבית חריפה על משרד החינוך ומעולם לא ביקשתי אישור מראש מדוברות משרד החינוך להביע את דעתי הביקורתית בפומבי.