מתוך המאמר ב"מקור ראשון" - "תכנית בנט" להרחבת האוטונומיה בבתי הספר - http://bit.ly/2OlHbZh

"המושג 'אוטונומיה ניהולית' אינו מושג זר למערכת החינוך. למעשה, משרד החינוך "מדבר" אוטונומיה עוד משנות ה-70. לפני כשנתיים הקים המשרד צוות מקצועי במטרה לבחון באלו תחומים רצוי וניתן להרחיב את הגמישות הניהולית. הצוות הפיק את "דו"ח מרחבי האוטונומיה" הכולל שמונה החלטות ליישום מידי שאומצו על ידי המשרד. אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. בחינה מדוקדקת שביצע פורום קהלת העלתה כי בחלק מהנושאים הייתה דווקא נסיגה באוטונומיה. נקבע כי תורחב הגמישות בעיצוב מערכת השעות הבית ספרית, אלא שבפועל – הגמישות בתחום זה רק הצטמצמה. בתחום העסקת המורים, כלפיו מבטא הדו"ח ביקורת נוקבת ביותר בנוגע להיעדר הגמישות בו, הסתפק המשרד בהחלטה "להדגיש את מרחבי הגמישות הקיימים" בתחום. החלטות אחרות כלל לא יושמו, כמו ההחלטה כי בשנת הלימודים תשע"ח יתקיים פיילוט שיאפשר לבתי ספר לנהל את מרב המשאבים המוקצים להם באופן גמיש. האם גורלה של "תכנית בנט" הנוכחית יהיה שונה מגורל ההחלטות שהתקבלו בעקבות דו"ח מרחבי האוטונומיה? ימים יגידו."

ותגובתי – כמי שעבר 12 שרי חינוך כמנהל בית ספר, רק שר חינוך במשרה מלאה המחובר למערכת החינוך 24 שעות ביממה, עם מחוייבות עמוקה למערכת, שיהיה מוכן להילחם על השינוי, יוכל לעשות זאת. מר בנט אינו האדם הנכון שיכול לעשות זאת הלכה למעשה, לא בהכרזות אלא במעשים בשטח.
הדבר העיקרי שאנו כמנהלי בתי ספר עושים לאחר כל תקופת כהונה של שרי החינוך לדורותיהם, הוא לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. רק שהמשימה הופכת להיות קשה יותר ויותר.

מנשה לוי, יו"ר מנהלי בתי הספר העל יסודיים

יולי תמיר הייתה זו שכשרת החינוך ריסקה את בתי הספר השש שנתיים ורוקנה אותם מתוכן ממשי בשעה שהכניסה את רפורמת אופק חדש לכל חטיבות הביניים ומסרה אותן לידי הסתדרות המורים. כך נוצר העיוות שייחשב לה לדיראון עולם, שבכל בתי הספר השש שנתיים ישנן במקביל שתי רפורמות: אופק חדש בחטיבות הביניים ועוז לתמורה בחטיבות העליונות.
למעשה בתי הספר השש שנתיים הפכו לפיקציה כאשר חטיבות הביניים מתנהלות מול משרד החינוך והחטיבות העליונות מול הרשויות המקומיות. כמעט בלתי אפשרי לנהל את שתי הרפורמות במקביל, וניהול בית הספר השש שנתי הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
מדובר בשתי רפורמות עם אוריינטציות פדגוגיות ובירוקרטיות שונות ומבנה העסקה שונה, כאשר לכל חטיבה ישנן הוראות שונות כמעט בכל התחומים.
לדוגמה – משרת מורה בחטיבת הביניים עפ"י רפורמת אופק חדש כוללת 36 שעות שבועיות, בעוד שמשרת מורה בחטיבה העליונה עפ"י רפורמת עוז לתמורה כוללת 40 ש"ש. מבנה המשרה שונה בשתי הרפורמות.
מנהל ביה"ס השש שנתי צריך להתמודד בירוקרטית עם מורים בחטיבת הביניים שהמעסיק שלהם הוא משרד החינוך, עם מורים בחטיבה העליונה שהמעסיק שלהם הוא הרשות המקומית, עם מורים השייכים לרפורמת אופק חדש, מורים השייכים לרפורמת עוז לתמורה, מורים שלא הצטרפו לשום רפורמה ועובדים עפ"י העולם הישן של 24 שעות שבועיות במשרתם, עם מורים העובדים בחטיבת הביניים בחלק ממשרתם ובחטיבה העליונה בשאר שעות משרתם, כאשר ערך שעת העבודה בשתי הרפורמות שונה וגמולי ההשתלמות שונים.
דוגמה אחרונה לעיוות קיום שתי הרפורמות במקביל בבתי הספר השש שנתיים היא העובדה שלמחנכים בחטיבות הביניים עפ"י רפורמת אופק חדש אין גמול שעתי על חינוך כיתה, בעוד שלמחנכים בחטיבות העליונות עפ"י עוז לתמורה יש גמול של שלוש שעות שבועיות. ברור שמחנכים בחטיבה העליונה אינם מוכנים לחנך בחטיבות הביניים של בתי הספר השש שנתיים משום שמשרתם נפגעת, וכך יוצא שבתי ספר שש שנתיים הפכו לפיקציה כשבפועל ישנן חטיבות ביניים לחוד וחטיבות עליונות לחוד, ועל כל מהומת האלוהים הזו צריך לנצח מנהל בית ספר שש שנתי.
אעצור כאן, ורק אומר לסיכום, שלא יתפלאו שאין רבים המוכנים להיות מנהלי בתי ספר שש שנתיים. משרת מנהל ביה"ס שש שנתי, מעבר לשכר הירוד ולאחריות העצומה, מול אפס הסמכויות ואפס אוטונומיה שיש למנהלים, הפכה למשימה בלתי אפשרית ויעידו על כך מאות המנהלים שפורשים ממערכת החינוך ומנגד המעטים המוכנים להצטרף לשורות המידלדלות של מנהלי בתי הספר.

מנשה לוי, יו"ר מנהלי בתי הספר העל יסודיים