וקצת על תנאי עבודת המורה ברוב בתי הספר בישראל:

 

לכל מורה בישראל ממתין כיסא בחדר מורים, וזהו.

 

ברוב בתי הספר אין פינת עבודה מינימלית לכל מורה, עם כיסא, שולחן, מחשב, ארונית מגירות, כוננית.

 

אין למורה אפשרות לשוחח בשקט עם תלמידים, לשבת להכין מערכי שיעור, לבדוק מבחנים ועבודות, ועוד. אז עושים הכל בבית.

 

קפה? המורה מביא מהבית.

 

מים? חופשי.

 

שירותים – פעם ביום ומהר משום שהמורה עסוק בהפסקות בתורנויות שונות ובמתן מענה לתלמידיו הרבים – לכל מורה בישראל, בממוצע, ישנם כ – 180 תלמידים.

 

לתשומת לב פקידי האוצר המקנאים בתנאי העבודה והשכר של המורים. אני מעריך כמעט בוודאות שלכל פקיד אוצר יש משרד קטן/גדול עם כיסא, שולחן, מחשב, ארונית מגירות, כוננית, ושכר ממוצע גבוה יותר מהשכר הממוצע של מורי ישראל.

 

ולסיום רעיון קטן – לחייב את פקידי האוצר ללוות מורים במשך שבוע בבתי הספר. שבוע כזה, כולל כניסה עם המורים לכיתות של 35 תלמידים (שינסו על הדרך להעביר שיעור אחד לתלמידי ישראל החמודים, השקטים והמנומסים), לבטח ירכך את הלבבות האטומים של אלה המנהלים את המשא ומתן המבזה עם נציגי המורים.

 לא. לדעתי מערכת  החינוך אינה מוכנה ללמידה מרחוק.

- אמור לי היכן אתה גר ואומר לך אם תוכל להשתתף בלמידה מרחוק

- פערים – הקורונה והלמידה מרחוק הרחיבו והעמיקו את הפערים בין תלמידים בעיקר בין תלמידי הפריפריה החברתית והגאוגרפית לבין תלמידי המרכז, ובין תלמידים רגילים לתלמידים מתקשים.

- מחסור של כ – 450,000 מחשבים ניידים לתלמידים ותשתיות אינטרנט בעיקר בפריפריה הגאוגרפית והחברתית.

- רק מחצית מבתיה"ס מתוקשבים.

- חסרות השתלמויות רבות הרבה יותר למורים ומנהלים בהוראה מרחוק.

- מורים עדיין לא שולטים בהוראה מקוונת ועליהם לבנות מחדש את מערכי השיעור שלהם.

- יש להכניס להכשרות המורים במכללות השונות את נושא הוראה ולמידה מרחוק.

- אין התאמה בין מבחני הבגרות שבודקים ידע רוחבי-שטחי, לבין הלמידה מרחוק שמתמקדת בנושאים לעומק.

- עדיין לא התרחש השינוי התודעתי העמוק שנדרש בתפקיד המורה – ממעביר ידע למנטור בתהליך הלמידה שבו התלמיד לוקח אחריות על הלמידה. יש לאמן את  המורים והתלמידים במהפך הנדרש בהוראה ובלמידה המסורתיים.

 

 "למאות בתי ספר אין מנהל, ומשרד החינוך מוריד את תנאי הקבלה".

כתבה מצויינת של אור קשתי ב "הארץ" (לינק למאמר בתגובה הראשונה).

מה שחסר בכתבה הוא דיון בשאלה מדוע חסרים כל כך הרבה מנהלים, ומדוע מאות מנהלים נוטשים את מערכת החינוך ומעט מאוד רוצים להיות מנהלי בתי ספר.

אשתדל בראשי פרקים קצרים להסביר את המחסור הגדול במנהלים, מחסור עליו התרעתי בפני הנהלת משרד החינוך, בפני המנכ"לים מיכל כהן ושמואל אבואב, שנפנפו אותי וטענו שאני הוזה ואין מחסור במנהלים:

גורמים למחסור במנהלי בתי ספר:

1. פרישה מואצת של מנהלות ומנהלים לפנסיה מוקדמת, נטישה של מערכת החינוך, מיעוט פרחי ניהול חדשים המגיעים למכרזי ניהול, וסגני מנהלים שאינם מעוניינים בניהול.

2. רפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" הטילו עומס כבד נוסף על מנהלים, כולל אחריות גדולה מאד, עם שכר נמוך יחסית למנהלות ומנהלים במדינות ה – OECD.

3. המנהל/ת חווה עומס ואחריות כבדה שאינם מלווים בסמכויות (כוח אדם חסר, אין יכולת מעשית לפטר עובדי הוראה, תקציבים חסרים ועוד).

4. הסטטוס החברתי ותנאי העבודה של מנהלות ומנהלים נמוכים ומעליבים.

5. אין למנהלים ביטוח אחריות מקצועית והם חשופים לתביעות משפטיות משום שחוזרי מנכ"ל משרד החינוך מעבירים את האחריות לכל נושא ממשרד החינוך למנהל ביה"ס.

6. התערבות בוטה של הורים בעבודת המנהל/ת.

7. המנהל/ת במוקד בין מורים, הורים, רשות מקומית ומשרד החינוך - עם ידיים כבולות ועם סמכויות מעטות.

8. הקורונה והשלכותיה התישו את מנהלות ומנהלי בתיה"ס - פיזית ונפשית.

9. עפ"י סקר של מכון גאוקרטוגרפיה - 76% ממנהלות ומנהלי בתי הספר חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון ולראייה היקף תהליכי הבקרה של גורמים שונים במשרד.

10. כ - 90% מהמנהלים טוענים שהם מקדישים זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות, מעקבים וחובות דיווח על כל נושא.

11. קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך לבין מנהלות ומנהלי בתי הספר.

12. בניגוד להצהרות משרד החינוך, אין למנהלים אוטונומיה.

13. מנהלים פוחדים לבטא את דעתם המקצועית.

14. משרד החינוך כופה על מנהלים לבצע את מדיניותו.

15. המשרד אינו מודע למכלול תפקידי המנהל/ת ואינו מגבה אותם בעתות משבר.

כדי להחזיר מנהלות ומנהלים טובים לבתי הספר ו/או לגדל עתודה ניהולית ברמה טובה, יש להתמודד באומץ, ברצינות ובנחישות עם הגורמים שציינתי.

מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלי בתיה"ס העל יסודיים

 שרת החינוך ד"ר שאשא ביטון בהצהרה חשובה מהיום – 24.7.22:

"הנתונים מוכיחים מעל לכל ספק שאנחנו בשיאו של משבר חמור בכוח אדם שהתעצם בשנים האחרונות, ומסכן את עתידה של מערכת החינוך. המשבר אינו נקודתי, או במקצועות בודדים, אלא מקיף ועמוק בכלל המקצועות במערכת. קרוב ל- 6,000 מורים וגננות חסרים במערכת החינוך".

בוקר טוב משרד החינוך,

ובוקר טוב לחברי הנהלת משרד החינוך מכחישי המחסור בעובדי הוראה בשמונה השנים האחרונות! חבורה שלמה וחסרת אחריות, שבמקום לטפל בבעיית המחסור התעלמו ממנה. סוף סוף הנהלת משרד החינוך התעוררה ומכירה במציאות הקשה. בושה וחרפה! האם מישהו מהנהלת משרד החינוך ייקח אחריות על המחדל ויתפטר? הצחקתם אותי. איש מהם לא יסיק מסקנות אישיות.

בשמונה השנים האחרונות, הקפדתי בכל שנה לפנות שוב ושוב להנהלת משרד החינוך, בע"פ ובכתב, כדי להתריע על המחסור במורים ומנהלים, ולהדגיש שיותר ויותר מנהלים ומורים טובים נוטשים את מערכת החינוך. אגב, המחסור גדול יותר מ – 6,000 ומגיע לכ – 9,000.

 

שמונה שנים משרד החינוך הכחיש בעקשנות את בעיית המחסור במורים והתשובות שקיבלתי היו שאין מחסור במורים ומנהלים, ואם יש מחסור הרי הוא נקודתי ולא משמעותי, בחלק מבתי הספר ובחלק ממקצועות הלימוד.

 

ופתאום כל חברי הנהלת משרד החינוך, השרלטנים המתקרנפים, מכחישי המחסור, שטענו במקהלה ובלהט שאין מחסור במורים, שינו את דעתם וכעת מתחרים ומפליגים בתיאורים אפוקליפטיים של המחסור. פתאום יש מחסור, והוא לא נקודתי אלא ארצי, ובהרבה מקצועות, כמו שאומרת היום שרת החינוך.

אז בוקר טוב גם לשרת החינוך!

 

שרת החינוך הייתה צריכה להוביל מדיניות נחרצת יותר בבעיה המרכזית של מערכת החינוך - לא הבגרויות, ולא רפורמת הגמישות הניהולית המטופשת והמיותרת שלה, או האוטונומיה בגרוש שנתנה למנהלות ומנהלים, אלא הנטישה ההולכת וגוברת של מנהלים ומורים ממערכת החינוך בגלל תנאי העבודה והשכר המעליבים, והסטטוס החברתי המבזה.

 

והערה אחרונה – כדאי לשרת החינוך להתייעץ עם התאגדות המנהלים על הפתרונות האפשריים למחסור הגדול בעובדי הוראה. יש לנו כמה רעיונות טובים, בחינם. ממתינים להזמנה לפגישה.

 

מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלות ומנהלי בתיה"ס הע"י

 לא רק העלאת שכר לעובדי ההוראה!

חייבים לטפל טיפול שורש לא רק בשכר עובדי ההוראה אלא גם בתנאי עבודתם:

הקטנת מספר התלמידים המקסימלי בכיתה לעד 24; שינוי בהרכב הפנימי של משרת המורה (בדומה להרכב משרות המורים במערכות חינוך מתקדמות בעולם) – פחות שעות הוראה פרונטליות ויותר שעות המוקדשות להכנת מערכי השיעור ובדיקת מבחנים ומטלות; השתלמויות מקצועיות במימון המעביד ולא המורה; מפגשים עם מורים עמיתים; שיחות עם תלמידים; פינת עבודה בסיסית (שולחן, כיסא, מחשב, ארונית, מיזוג, ועוד) לכל מורה; שתייה קרה וחמה במימון המעביד ולא העובד; ותנאים נוספים שישפרו את איכות חייו של עובד ההוראה בבית הספר.

ועוד מספר נקודות בתנאי עבודת המורה שחשוב לשפר:

 - להפסיק את ההתערבות הבוטה של הורים בעבודת המורה.
 - לדרוש גיבוי של עובד ההוראה ע"י משרד החינוך בקונפליקט בין מורים לתלמידים והורים.
-  אמון של משרד החינוך במורים כבעלי פרופסיה – והפחתה דרמטית בבקרות, מעקבים ובחובת דיווח מתישה על כל פעולה שמורה מבצע.
-  להקטין משמעותית את היקפי החומר המוגזמים בתכניות הלימוד המוכתבות למורים, ולהפסיק להפוך את המורים לקבלני ביצוע פסיביים של התכניות.
-  להגדיל משמעותית את המערך המסייע בבתי הספר ביועצות חינוכיות, מאבחנים, מומחים ללקויות למידה, פסיכולוגיות, קלינאיות תקשורת, ועוד – המורים בודדים בחזית וחייבים עזרה מקצועית בטיפול בבעיות רגשיות של תלמידים, במיוחד בתקופה שלאחר הקורונה.

לסיכום - תנאי עבודה משופרים לעובדי ההוראה, יחד עם שכר הוגן בהתאמה לממוצע השכר במדינות ה - OECD, יהפכו את מקצוע ההוראה למקצוע עם סטטוס חברתי גבוה, שימשוך אליו עובדי הוראה רבים, צעירים ומוכשרים, דבר שיאפשר מיון ובחירה בטובים ביותר.

 ראשי פרקים המספרים את סיפור מנהלות ומנהלי בתי ספר בישראל ב - 2022:

- למנהל/ת אחריות כבדה שאינה מלווה באוטונומיה ובסמכויות בתחומים: כוח אדם, תקציבים ופדגוגיה.

- קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך לבין מנהלות ומנהלי בתי הספר.

- הסטטוס החברתי, תנאי העבודה והשכר של מנהלות ומנהלים נמוכים ורחוקים מאלה המאפיינים מנהלים במדינות ה – OECD.

- התערבות בוטה של הורים בעבודת המנהל/ת.

- עפ"י סקר של מכון גאוקרטוגרפיה - 76% ממנהלות ומנהלי בתי הספר חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון ולראייה היקף תהליכי הבקרה של גורמים שונים במשרד.

- כ - 90% מהמנהלים טוענים שהם מקדישים זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות, מעקבים וחובות דיווח על כל נושא.

- מנהלים פוחדים לבטא את דעתם המקצועית.

- משרד החינוך כופה על מנהלים לבצע את מדיניותו.

- משרד החינוך אינו מודע למכלול תפקידי המנהל/ת ואינו מגבה אותם בעתות משבר.

כדי להחזיר מנהלות ומנהלים טובים לבתי הספר ו/או לגדל עתודה ניהולית ברמה טובה, יש להתמודד באומץ, ברצינות ובנחישות עם ראשי הפרקים והמסקנות הנ"ל.

 

 

 בואו נדבר על שילוב תלמידי החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים.

נכון, תשומת הלב שלנו ממוקדת כעת במשא ומתן על הסכמי שכר, ובכל זאת, ישנן בעיות קשות נוספות במערכת החינוך שחייבים לטפל בהן.

אז בואו נקדיש פוסט קצר לנושא שילוב תלמידי החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים, בכיתות רגילות.

 

האם רעיון השילוב נכון?

השילוב נכון, מוסרי וצודק. כל ילדי ישראל צריכים להיות במסגרת לימודית חינוכית אחת, ומשילוב ילדי החינוך המיוחד ירוויחו כולם!

אז מה הבעיה?

יישום רעיון השילוב בבתי הספר הרגילים נכשל.

מדוע?

 

כדי להסביר את הכישלון אביא לדוגמה כיצד ילדי חינוך מיוחד משולבים בכיתות רגילות בקנדה:

בקנדה הצליחו ליצור מערכת שילוב טובה, כאשר מספר התלמידים בכיתה רגילה בה משולבים תלמידי חינוך מיוחד מגיע בממוצע ל - 20!
בכל כיתה ישנן שתי מורות, בכל בית הספר יש פסיכולוג במשרה מלאה, ישנם תרפיסטים במשרה מלאה, קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, חדרי טיפול, חדרי הכלה, חדרים לטיפולים פארא-רפואיים, מרחבים להוראה פרטנית מותאמת, ועוד, ועוד, ועוד....

 

ואצלנו בישראל?

מעבר לכיתת חינוך מיוחד נפרדת, שיש כמעט בכל בי"ס רגיל, בישראל משבצים בכיתה אחת תלמידים רגילים ותלמידי חינוך מיוחד עם לקויות למידה בדרגות שונות, עם מורים שאין להם הכשרה מלאה ומקיפה ללמד תלמידים עם צרכים מיוחדים, ללא תקציבים מיוחדים (להם זוכים תלמידי חינוך מיוחד בבתי ספר של החינוך המיוחד) וללא מערך מסייע של בעלי מקצוע שאמורים לעזור למורי הכיתה המשלבת, ואומרים למורים ש"יהיה בסדר", תסתדרו.

 

לא, ה"יהיה בסדר" לא עובד, וכל מי שאומר אחרת משקר, ופוגע בכל מי שצריך עזרה. נפגעים התלמידים הרגילים ונפגעים התלמידים המשולבים שלא מקבלים את המענים שהם צריכים.

ולמורים בכיתות המשלבות נותר רק לטפס על קירות, כולל הקיר האטום ששמו משרד החינוך, שלא מבין שככה לא בונים שילוב, ולקוות ש"יהיה בסדר".

"יהיה בסדר" אינו תחליף למדיניות נבונה שתיתן מענה לשילוב שאין צודק ממנו ומוסרי ממנו.

ושוב, כרגיל, אני קורא להנהלת משרד החינוך לצאת מההלם המאפיין אותה בשמונה השנים האחרונות, ולהתחיל לנשום, לחשוב, ולשנות מדיניות ביחס לשילוב תלמידי חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים, שילוב שנכון לעכשיו נכשל כישלון חרוץ.

 פקידי האוצר אינם אשמים. כולנו אשמים.

להלן רשימת האשמים בהשתוללות פקידי האוצר לדורותיהם שהביאה את מערכת החינוך הישראלית ואת עובדי ההוראה לתחתית הדירוג של מערכות החינוך של מדינות ה -OECD:

1. ממשלות ישראל לדורותיהן שהתייחסו למערכת החינוך כאל סרח עודף שניתן להרעיב אותה ולהתייחס לעובדי ההוראה כאל עובדים סוג ב' שאינם ראויים לשכר ראוי עבור עבודתם שהוגדרה כשמרטפייה לאומית בזיל הזול.

2. שרי החינוך לדורותיהם שרובם המכריע ראו במשרד החינוך קרש קפיצה למשרד נחשב יותר וכמכשיר להשלטת האג'נדה הפוליטית שלהם במערכת החינוך.

3. שרי האוצר לדורותיהם שהעדיפו לא להסתבך עם ועדי עובדים חזקים  ומאורגנים, והתמחו בדיכוי עובדי ההוראה שלא ידעו להתארגן כמו עובדי הנמלים, חברת חשמל, שדה התעופה, רכבות, ועוד.

4. ארגוני המורים שלא ידעו לתרגם את כוחם להשגת הישגים משמעותיים בכל מה שקשור לתנאי עבודת המורים והמנהלים ושכרם.

5. ארגוני המנהלים שלא מצליחים כבר שנים להתארגן לארגון עצמאי מייצג אחד שיזכה לקשב הרבה יותר משמעותי בקרב מקבלי ההחלטות במדינה. היום איש לא מתייחס למנהלות ומנהלי בתי הספר ולמה שיש להם לומר כמנהיגי מערכת החינוך.

6. ארגוני ההורים שאינם מבינים שילדיהם מקבלים שירותי חינוך ברמה הולכת ומידרדרת, ושותקים ומעדיפים להצטלם עם ראשי ממשלה, שרי אוצר ושרי חינוך, מאשר להתעמת איתם. ומה שמדהים יותר זו העובדה שהם אינם מתייצבים לצד המורים, המנהלים ועובדי ההוראה, במאבקם לתנאי עבודה ושכר הוגנים שימשכו צעירות וצעירים מוכשרים למערכת החינוך.

והתוצאה של בגידת כל הגורמים הנ"ל במערכת החינוך ובילדי ישראל היא - נטישה הולכת וגוברת של מורים, מנהלים ועובדי הוראה נוספים של מערכת החינוך, נטישה המובילה למחסור גדול בעובדי הוראה איכותיים.

מה עושים? זה כבר נושא לפוסט אחר.

 גורמים למחסור ולנטישה של מנהלי בתי ספר ממערכת החינוך

1. פרישה מואצת של מנהלות ומנהלים לפנסיה מוקדמת, נטישה של מערכת החינוך, מיעוט פרחי ניהול חדשים המגיעים למכרזי ניהול, וסגני מנהלים שאינם מעוניינים בניהול.

2. רפורמות "אופק חדש", "עוז לתמורה" ו"גפ"ן הטילו עומס כבד נוסף על מנהלים, כולל אחריות גדולה מאד, עם שכר נמוך יחסית למנהלות ומנהלים במדינות ה – OECD.

3. למנהל/ת אחריות כבדה שאינה מלווה באוטונומיה ובסמכויות בתחומים: כוח אדם, תקציבים, פדגוגיה.

4. הסטטוס החברתי ותנאי העבודה של מנהלות ומנהלים נמוכים.

5. מנהלות ומנהלי בתי הספר ללא ביטוח אחריות מקצועית חשופים לתביעות משפטיות משום שחוזרי מנכ"ל משרד החינוך מעבירים את האחריות לכל נושא למנהלי בתיה"ס.

6. התערבות בוטה של הורים בעבודת המנהל/ת.

7. המנהל/ת במוקד בין מורים, הורים, רשות מקומית ומשרד החינוך - עם ידיים כבולות ועם סמכויות מעטות.

8. הקורונה והשלכותיה התישו את מנהלות ומנהלי בתיה"ס - פיזית ונפשית.

9. עפ"י סקר של מכון גאוקרטוגרפיה - 76% ממנהלות ומנהלי בתי הספר חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון ולראייה היקף תהליכי הבקרה של גורמים שונים במשרד.

10. כ - 90% מהמנהלים טוענים שהם מקדישים זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות, מעקבים וחובות דיווח על כל נושא. התפקיד הפך לבירוקרטית וחסר משמעות פדגוגית אמיתית.

11. קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך לבין מנהלות ומנהלי בתי הספר.

12. בניגוד להצהרות משרד החינוך, למנהלים ישנה אוטונומיה מזערית.

13. מנהלים פוחדים לבטא את דעתם המקצועית.

14. משרד החינוך כופה על מנהלים לבצע את מדיניותו.

15. המשרד אינו מודע למכלול תפקידי המנהל/ת ואינו מגבה אותם בעתות משבר.

כדי להחזיר מנהלות ומנהלים טובים לבתי הספר ו/או לגדל עתודה ניהולית ברמה טובה, יש להתמודד באומץ, ברצינות ובנחישות עם המסקנות הנ"ל.

מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלי בתיה"ס הע"י

 האם עובדי הוראה מחוייבים באישור מראש של דוברות משרד החינוך כדי להתראיין באמצעי התקשורת?

 

לאחרונה אני נשאל, שוב ושוב, האם עובדי הוראה חייבים לקבל אישור מראש מדוברות משרד החינוך כדי להתראיין באמצעי התקשורת, ותשובתי החד משמעית היא - לא!

 

נקודת המוצא של ההוראות השונות בנושא המופיעות בחוזרים שונים של מנכ"ל משרד החינוך היא שעובד הוראה רשאי להביע את דעתו בתקשורת ואף למתוח ביקורת על רשויות השלטון, כל עוד זו אינה מעליבה או פוגעת.

ויותר מזה יש להוסיף ולציין, שהגבלות כאלה על חופש הביטוי - לו נמצאו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך כלשהו - היו הופכות אותו לבלתי חוקי וחסר נפקות.

 

למותר לציין שאני אישית מתראיין שנים רבות בכל אמצעי התקשורת ומותח לא פעם ביקורת פומבית חריפה על משרד החינוך ומעולם לא ביקשתי אישור מראש מדוברות משרד החינוך להביע את דעתי הביקורתית בפומבי.

 הם שותקים ומתעלמים אבל זה לא יעזור להם!

אני פותח את פי מזה כעשר שנים על כל מה שזז במערכת החינוך ובמיוחד על הנהלת משרד החינוך הכושלת, שרוב חבריה מכהנים בתפקידיהם השונים כבר כ - 15 שנים בלי להסיק מסקנות אישיות על המצב הקשה של מערכת החינוך שהם אחראים לו.

הנהלת משרד החינוך כולה צריכה לקום, להודות ביושר בכישלונה, לקחת אחריות, להתפטר, ולפנות את מקומה לאנשים חדשים הקשובים לביקורת הנוקבת העולה מהשטח.

רק כך יתחיל תהליך ריפוי אמיתי של מערכת החינוך.

 

יותר ויותר מנהלי בתי ספר מחליטים שהספיק להם ועוזבים את מערכת החינוך.

תמר טרבלסי חדד -  YNET - 16.08.22

אם לא די בהמוני המורים שנוטשים את המקצוע בתחושת אכזבה ממערכת החינוך, המשבר המעמיק גורם גם למנהלי בתי הספר להגיד: עד כאן.
שלושה מנהלים שהחליטו לעזוב את העבודה, את הצוות ואת התלמידים שיקרים לליבם מספרים על ההתלבטות, מסבירים למה הניהול הפך לבלתי אפשרי, ומזהירים: "מה שרואים עכשיו עם עזיבת המנהלים זה טייפון - בשנה הבאה זה כבר יהיה צונאמי".

המשבר החמור במערכת החינוך בישראל מגיע גם לחוד החנית של המערכת: יותר ויותר מנהלי בתי ספר, שאינם יכולים יותר לצפות בקריסה ובמחסור במורים, מחליטים שהספיק להם - ועוזבים. בשנה האחרונה נטשו מאות מנהלים, ושבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים מערכת החינוך עדיין מתקשה לגייס מנהלים חדשים.

על ממדי התופעה של עזיבת המורים ניתן ללמוד מסקר חדש של מרכז המחקר של הכנסת בקרב 600 מנהלי בתי ספר, שממנו עולה כי בלמעלה מ־85 אחוז מבתי הספר בחינוך העברי, וכן בחלק גדול מבתי הספר בחינוך הערבי, שמנהליהם השיבו לסקר, קיים מחסור לקראת שנת הלימודים תשפ"ג.

בניגוד לעזיבה ההמונית של מורים את המקצוע, נטישת המנהלים, שמערערת את המערכת עוד יותר, אינה קשורה לסוגיית השכר. בין הסיבות לנטישת המנהלים נמצאים שחיקה מתמשכת, חוסר אמון, מטלות פקידותיות, פיקוח יתר, דרישה בלתי פוסקת לתוצאות מדידות, והנחתות מהרגע להרגע.

כבר לפני שנתיים התייחס מבקר המדינה מתניהו אנגלמן למשבר המנהלים בדוח השנתי, וקבע כי מחצית מהמנהלים מונו ללא מכרז. יו"ר התאגדות מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, ד"ר שי פרוכטמן, המשתתף במכרזים לבחירת מנהלים, אמר כי המשבר עמוק ומדאיג. לדבריו, שיעור הנטישה חסר תקדים, ומכרזים לבחירת מנהלים בוטלו משום שלא ניגשו מועמדים. "בשל המחסור מינו גם מנהלים שאינם עומדים בתנאי הסף ולא עברו הכשרה", הוסיף.

"הרבה אחריות, מעט סמכויות"
נתי שטרן, מנהל תיכון עירוני ד' בתל אביב, הפתיע את המורים וההורים כשהודיע על החלטתו לפרוש בתום 13 שנות ניהול, מתוכן תשע כמנהל התיכון. "תפקיד המנהל קשה וכרוך באחריות גדולה מאוד, אך עם מעט סמכויות ואוטונומיה, והעדר שקיפות וקשב לשטח", הוא מסביר. "משרד החינוך לא סופר אותנו, המנהלים, ולא משתף אותנו בדיונים. מנחיתים רפורמות בלי לבדוק אם אפשר ליישם אותן ובלי לתת לנו זמן להתארגן. זה מביש.

"הנחתה של רפורמה שמשנה סדרי עולם מהיום למחר לעולם לא תעבוד. הכל נעשה בשלוף, בלי תכנון. ההתנהלות הזו של משרד החינוך מתישה, שוחקת, מפרקת מערכות והופכת את תפקיד המנהל לקשה מנשוא. מתייחסים אלינו כאל ברגים שקובעים להם איך להסתובב וכמה. אני לא בורג, ובלעדינו המערכת לא יכולה לעבוד. שאלתי את עצמי האם בתנאים האלה אני יכול לעשות את תפקידי, והתשובה היא שלא מספיק טוב. ההחלטה מצערת אותי, אבל אני שלם איתה".

“עברנו לכיבוי שריפות”
בתיה כץ עוזבת בכאב את תיכון אורט גבעתיים, שאותו ניהלה בשלוש השנים האחרונות, מתוך 15 שנות ניהול. "ההחלטה הייתה קשה והבטן מתהפכת לי, אבל אני שלמה עם הפרישה", היא אומרת. "הפכו אותנו לאדמיניסטרטורים, הניהול גובה מחירים לא הגיוניים. אחרי שנתיים מתישות בקורונה עברנו להישרדות ולכיבוי שריפות, במקום עבודה על פי תוכניות סדורות.
"אין מורים, אין יועצות, אין סייעות, אין עובדי ניקיון ומנהלה. לפני שבונים את הקומה השנייה חייבים לדאוג לבסיס איתן ויציב לקומה הראשונה, אבל זה לא נעשה. אנחנו במלחמת הישרדות יומיומית, וצריכים להתעסק בבירוקרטיה של הרפורמות שמנחיתים עלינו. אנחנו צריכים לתת מענים רגשיים לתלמידים ולמורים שנתקלים בבעיות מורכבות כמו אמירות אובדניות, דכאונות והפרעות אכילה, אבל אנחנו מוגבלים.

"מנהל בבית ספר צריך להיות אקרובט ולתמרן בין הישגים לימודיים וזכאות לבגרות לבין מחסור במורים ויועצות ומתן מענים למצוקות רבות. זה מצב לא נורמלי. פרשתי מניהול משום שלא יכולתי יותר. בתנאים הקיימים קשה מאוד לבצע את העבודה".

"כובלים את ידינו"
אלון ירושלמי פרש מניהול בית הספר הייחודי שייסד, "בית החינוך פארק - בית למידה מתוך משחק" בחדרה, ויחזור לחנך כיתה. לפני כן ניהל את בית ספר האנתרופוסופי בקריית טבעון. "מתייחסים למנהל בית ספר כאל מנהל מפעל תעשייתי ולא כאל מחנך", הוא אומר. "פרשתי מניהול ואני חוזר להיות מחנך ולא פקיד בירוקרטי. אני לא מנהל מפעל שנמדד על פי תוצר, אני איש חינוך שתפקידו לאפשר לילד להיות מחובר לעצמו, להיות אמפתי, לחשוב באופן חופשי ולהרגיש שאוהבים אותו.

"מערכת החינוך היא מערכת מיליטנטית ולא חינוכית. מנהלי בתי הספר מנהלים תחת פקודות מלמעלה ו'בצעו'. קשה לעבוד תחת הנחתות. אין לנו אוטונומיה, מחליטים עבורנו, כובלים את ידינו ולא סומכים עלינו. זה כואב ומתסכל. הקמתי בית ספר עם פדגוגיה ייחודית של למידה תוך כדי משחק, פחות לחץ והרבה תהליכים חברתיים, וזה הצליח מעל ומעבר. במשרד החינוך מודדים אותנו כל הזמן, אני צריך להראות שורת רווח של ציונים, והתוצאה היא שמלחיצים את הילדים.

"אני עוזב בית ספר מצליח עם אמירה חינוכית משום שהמערכת עובדת עם פקודות ולא רואה את האנשים ואת הצרכים שלהם. משרד החינוך מנטרל את היצירתיות ולא סומך על המנהלים. אני לא מוכן לשרת מערכת שלא סומכת עליי ומתייחסת למורים באופן מחפיר. הניהול ממית בי חלקים יצירתיים, ואני רוצה לשמור על הבריאות ועל השפיות שלי. זו מערכת בינונית שלא מאפשרת לעוף ולפרוש כנפיים. לא על זה חלמתי ולא בשביל זה הגעתי לניהול בחינוך הציבורי. מה שרואים עכשיו עם עזיבת המנהלים זה טייפון, ובשנה הבאה זה כבר יהיה צונאמי".

“מטלות פקידותיות”
יו"ר התאגדות מנהלי בתי הספר העל יסודיים, מנשה לוי, אמר כי "הסטטוס החברתי ותנאי העבודה של מנהלות ומנהלים נמוכים ומעליבים. מנהלים חשופים לתביעות משפטיות משום שמשרד החינוך מעביר את האחריות למנהלים ללא סמכויות. המנהלים חשים שמשרד החינוך אינו נותן בהם אמון, והם נדרשים להקדיש זמן רב מידי להליכים בירוקרטיים, טפסים, דוחות, בקרות וחובות דיווח. קיים נתק עמוק וניכור בין מטה משרד החינוך למנהלים".

מנהלת בית הספר נופים בתל אביב ומייסדת תנועת 1 בספטמבר, סמדר מורס, אמרה כי "הנטישה חסרת התקדים היא תוצאה של העדר פרספקטיבה חינוכית-לאומית. המנהלים חשים שהשפעתם הולכת ופוחתת, ושעשייתם הופכת לנטולת חשיבות חינוכית ומשמעות פדגוגית. במקום לעסוק בחינוך - הם עוסקים במטלות ובמשימות פקידותיות".

 כיצד מתמודדים עם המשבר במערכת החינוך?

1. הכרזת ממשלה על מצב חירום במערכת החינוך, והפיכת עובדי ההוראה למקצוע מועדף עם מיסוי נמוך.

2. מחסור במורים, מנהלים ועובדי הוראה נוספים – להחזיר במיידי את כל המפקחים והמדריכים לבתיה"ס לתפקידם המקורי – מורים בבתי הספר. בנוסף, להחזיר למערכת החינוך פנסיונרים במקצועות שחסרים בהם מורים עד להכשרת מורים חדשים.

3. העלאת רף תנאי הקבלה לבתי הספר להוראה המכשירים פרחי הוראה למערכת החינוך.

4. העלאת שכר משמעותית וטיפול נדיב בתנאי העבודה והסטטוס החברתי של עובדי הוראה.

5. מתן אוטונומיה אמיתית למנהלות ומנהלי בתי הספר בתחומי כוח אדם, פדגוגיה ותקציבים.

 

6. מתן אוטונומיה אמיתית למורים בתחום הפדגוגי – מורים יבנו תכניות לימוד בצורה עצמאית עפ"י עקרונות כלליים שיותוו ע"י משרד החינוך.

 

7. ביטול שבע מחוזות החינוך הקיימים כיום במערכת החינוך והפיכתם למחוז אחד.

8. ביטול כל תפקידי המפקחים והמדריכים המחוזיים והחזרתם, למי שיחפוץ בכך, למערכת החינוך כמורים. את המדריכים המחוזיים יחליפו בתשלום רכזי מקצועות וותיקים של צוותי ההוראה בתוך בתי הספר.

9. הקטנת מספר התלמידים בכיתות בהדרגה במהלך של מספר שנים שבסופו כיתה תקנית תמנה עד 24 תלמידים.

10. שינוי חוק החינוך המיוחד והרפורמה בחינוך המיוחד וטיפול הולם בכ – 300 אלף תלמידי החינוך המיוחד.

11. הקמת מועצת חינוך לאומית א-פוליטית שתורכב מנציג הנהלת משרד החינוך (מנכ"ל), נציג מנהלים, נציג מורים, נציג מחלקות החינוך בשלטון המקומי, נציג אקדמיה, נציג ועד הורים ארצי ונציג מועצת תלמידים ארצית.

משרד החינוך ישמש כרגולטור וביחד עם מועצת החינוך הלאומית יקבעו חזון, יעדים ומדדים, ויניחו למנהלי בתי"ס לנהל ולמורים ללמד.

ברור שמדובר במתווה בסיסי הדורש עיבוד והרחבה נוספים, אולם, אני מאמין שממשלה חדשה עם שר חינוך חדש יכולים לבצע מהפכה ראויה במערכת החינוך באמצעות המתווה שאני מציע.

 יפה בן דוד – את יודעת שמערכת החינוך נשענת בעיקר על המורים הוותיקים שניסיונם לא יסולא בפז.

 

המורים הוותיקים, עם וותק של עשר שנים ומעלה, מהווים כ – 70% מהמורים במערכת החינוך.

 

מורים ותיקים הם העוגן המרכזי של מערכת החינוך. בכל בית ספר המורים הוותיקים מקרינים מניסיונם ומשמשים מודל לחיקוי והשראה למורים הצעירים.

ללא מורים ותיקים ומנוסים אין מערכת חינוך.

 

יפה, שמרי על המורים הוותיקים. אל תיכנעי לפקידי האוצר שלא רואים את התמונה הכוללת, לא מכירים ולא מבינים את חשיבות מערכת החינוך לעתיד מדינת ישראל.

 

יפה, העיניים מופנות אלייך. את בנקודת זמן היסטורית! יש לך כעת אחריות כבדה והזדמנות היסטורית לשנות את פני כל מערכת החינוך בכל מה שקשור לשכר (עובדי הוראה חדשים + וותיקים) ותנאי עבודה (מספר תלמידים ממוצע בכיתה, ועוד) של כל עובדי ההוראה.

 

מניסיון אישי אני יודע כמה קשה, כמה מעייף, כמה מתסכל וכמה מייאש, לשבת מול פקידי האוצר אטומי הלב. ובכל זאת, אל תיכנעי ואל תוותרי על מערכת החינוך ועל מורי ישראל.

 מחר, 26.8.22, בבוקר, בשמונה ורבע, עולה לשידור ברשת ב', כיו"ר התאגדות מנהלי בתיה"ס הע"י.

 

הנושא - המשא ומתן על הסכמי שכר עם הסתדרות המורים וארגון המורים.

 

אשתדל להעלות את הרעיון המרכזי שהוא: אם החברה הישראלית רוצה שירותי חינוך ברמה גבוהה עבור ילדי ישראל היא חייבת לתקצב בנדיבות את מערכת החינוך, שרמתה נגזרת מרמת עובדי ההוראה.

המצב נכון להיום – מערכת החינוך מדממת וחווה נטישה של מורים צעירים וגם של מורים ותיקים.

שלוש סיבות עיקריות לנטישה – סטטוס חברתי נמוך של עובדי ההוראה, תנאי עבודה מחפירים, ושכר נמוך של המורים החדשים והוותיקים, כל זאת בהשוואה לממוצע במדינות ה – OECD.

אם שלוש הסיבות תטופלנה יש סיכוי שהמשבר הנוכחי במערכת החינוך יתחיל להיפתר לקראת שנה"ל תשפ"ה. בכל מקרה שנות הלימוד תשפ"ג – תשפ"ד אבודות. הכנת קאדר חדש של עובדי הוראה בכל התחומים זה תהליך שלוקח לפחות שנתיים.

ומה עושים בשנתיים הקרובות? פונים לחסדי שמיים. זה מה שקורה כאשר משרד החינוך נרדם בשמירה למרות כל האזהרות שהשמעתי בפניו בכתב ובע"פ בשמונה השנים האחרונות.

אגב, אין שום סיכוי שבהנהלת משרד החינוך מישהו יסיק מסקנות אישיות כתוצאה מהמחדל של הנהלת משרד החינוך.

מי שלא טורח בערב שבת אוכל אותה קשות במוצאי שבת – בשנתיים הקרובות. בתהליכים חינוכיים במערכת החינוך אין קיצורי דרך ואין אילתורים סחבקיים ופתרונות פלא מיידיים.